<h1>ספר התרומות שער ס"א חלק א'</h1>
<h2>דף מ.</h2>
גרסינן בבתרא פרק גט פשוט [קע"ה ע"א] מתניתין המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. פירוש בשטר, שחתמו לו שהם ראו שזה [ה]לוה לזה מנה או שהודה בפניהם שהוא חייב לזה מנה וצוה לכתוב שטר מזה [ב"ב מ' ע"א], וכתבו השטר ומסרו לו, ואע"פ שאין בו קנין גובה מנכסים משועבדים, ואין צ"ל אם יש בו קנין. ואיכא מ"ד דוקא שראו [שמסרו] בפניהם, אבל לא ראו אע"פ שהוא כמלוה בשטר לגבי בני חרי לא מקני למשעבדי, דאימר לחוב לאחרים הודה. על ידי עדים, פירוש שלא צוה אותם לחתום לו שטר על אותה הלואה אלא שהזמינם על עצמו עדים ממנה, גובה מנכסים בני חורין, וטעמא דמילתא כיון דלית ליה קלא לא, דחיישינן לפסידא דלקוחות, ומלוה בשטר כיון דאית ליה קלא ואינהו דאפסידו אנפשייהו לא חיישינן לפסידא דידהו. ויש לברר כי יש מקום שיש בו שטר חתום בעדים ונגבית מבני חרי ואין טורף ממשעבדי. וכיצד, שהיו ביניהם שדוכין ופסק זה לתת לבתו כך וכך וזה לתת לבנו כך וכך כנגדו ועמדו וקדשו וכתבו שטרות מדעת שניהם, אע"פ שנקנין באמירה וכדרב גדל, ועומדת אמירתם כקנין במקום אחר להתחייב באמירתם בשעת הנשואין אם היו הדברים שפסקו מצויין ברשותן, אעפ"כ כיון שפסקנו בפרק הנושא שדברים הללו לא ניתנו ליכתב אין להם דין שטר שטורף בהם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה [פ"ו הי"ז]. והראב"ד ז"ל כתב בפירושו שנראה לו שהרי"ף ז"ל [קדושין ט' ע"ב] מפרש לא נתנו ליכתב שאפילו נכתב אין דינן כחוב בשטר לגבות ממשעבדי, ע"כ. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וז"ל, דברים הללו שנקנין באמירה דלא ניתנו ליכתב שאם כתבו עדים פסק פלוני שיתן כך וכך לבתו שיהיה כמלוה בשטר הואיל וכתבו קנין אמירה שלהם זו אינה אלא כמלוה על פה, שהרי לא שעבדו עצמם ולא קבלו עליהם בחוב כלום, שהרי לא אמר זה חייב אני לבני מנה וזה חייב אני מנה לבתי, ובההיא הנאה דמחתני לא גמרי ומקנו למשעבדי, הילכך לא הוו כמלוה בשטר אא"כ כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך בשטר ועדים. ופשט רב אשי לא נתנו ליכתב אלא משועבד הוא ליתן בין כתב בין לא כתב מבני חורין שלו ואינן עליו חוב. וכן פרש"י ולא נתנו ליכתב שלא נתנו חז"ל כתיבה לדבר שאם באו להחתים עדים בדברים הללו אין טורפין מן המשועבדים, וכיון דליכא קנין [לא] משעבדי נכסים. ושם בספרו תמצא דעת הראב"ד שכתב דברים הללו לא נתנו ליכתב ומאי לא נתנו ליכתב שאין העדים חותמים אותם בשטר אלא מדעת שניהם, לפי שכל זמן שלא נכתבו אין נגבין אלא מבני חורין ומשנכתבו גובין מן המשועבדים ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם. ואותבינן עלה מיהא דתנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בנך ה' שנין וכו', כלומר אי ס"ד לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם, דעד שלא נכתבו כמלוה על פה הם, א"כ פקחין למה כותבין אותן והלא אינן אלא טפשים שנעשין ממלוה ע"פ מלוה בשטר, אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הם, וכיון שמשעת הפסק הם כמלוה בשטר למה לא יכתבו מיד, ומה הם צריכין להמלך בבעלי דינין, והיינו תיובתא דרב אשי. ופריק מאי כותבין אומרין. והרמב"ן ז"ל פירשה על דרך אחרת, מה שהקשו מן הפקחין שהיו כותבין דמדקתני הכי אלמא כתיבה מועלת בהם, ופריק דהא כתיבה אמירה היא, דבין כותב לאומר לא קפיד תנא במקום ששניהם שוים, ותרוייהו כתיבה קרי להו ואין במשמע הלשון אלא נתינה, כגון שכ"מ שכתב כל נכסיו שפירושו שנתן. ועוד הקשו מאין כותבין אלא מדעת שניהם, ואי ס"ד לא נתנו ליכתב זכרון דברים בעלמא הוא למה לי דעת שניהם, ומוקים ליה למתני' רב אשי בשטרי ארוסין [ממש]. וכן הקשו ממתני' דקתני היא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, אלמא כתיבה עושה אותן מלוה בשטר, והכא בשכתב וכדקתני כותבין מוקים לה בשקנו מידו דקנין עושה שעבוד גמור וטורף ממשעבדי דסתם קנין לכתיבה עומד ואין צריך לומר כתובו, ע"כ.
<h2>דף קלג.</h2>
ומסתברא דכי היכי דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות ה"נ לא גבי ממקבל מתנה, דלקוחות ומתנה כי הדדי נינהו, כדאיתא בפרק הניזקין [גיטין נ' ע"ב]. מיהו אם כשהיה שכ"מ נתן נכסיו חזר המקבל מתנתו כיורש וגובה ממנו מלוה ע"פ, שהרי מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן [קמ"ט ע"א], וכשם שמלוה ע"פ נגבית מן היורשין נגבית ממתנת שכ"מ כירושה, וכמו שכתב הרב אבן מיגש ז"ל בפרק [יש נוחלין] גבי ההיא דסבר רב אחא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו וכו', מיהא שמעינן דהיכא דהוה לאיניש מלוה ע"פ וכתבינהו לנכסי לאחר במתנת שכ"מ דינא הוא דאתי בע"ח וטריף לה מיניה כי היכי דטריף מיורשין, ואי הוה מטלטלין דיהיב במתנת שכ"מ דינא הוא דאתי בע"ח בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר ומפיק לה מיניה דמקבל מתנה כי היכי דמפיק מיורשין, דכיורשין שויוה רבנן, ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל חולק בזה מדתניא [קל"ח ע"א] אחריו לפלוני ואחריו לפלוני וגובה מן האחרון, ומפרשינן ליה בהניזקין [שם] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, וההיא ברייתא בשכ"מ איירי, אלמא מתנת שכ"מ כשאר משועבדין דינה, ע"כ. ויש לנו לומר בההיא דמתנת שכ"מ במקצת היא וה"ה לבריא, וכי קתני שכ"מ אורחא דמילתא נקט. וזה שפסקנו שנפרע מלוה ע"פ מן היורשין כבר כתבנו דינו בשער י"ד על אי זה דרך נפרעין מן הקטנים ומן היורשים הגדולים שלא ניחוש דפרעיה אבוהון.
<h2>דף קעה.</h2>
גרסינן בבתרא פרק גט פשוט [קע"ה ע"א] מתניתין המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. פירוש בשטר, שחתמו לו שהם ראו שזה [ה]לוה לזה מנה או שהודה בפניהם שהוא חייב לזה מנה וצוה לכתוב שטר מזה [ב"ב מ' ע"א], וכתבו השטר ומסרו לו, ואע"פ שאין בו קנין גובה מנכסים משועבדים, ואין צ"ל אם יש בו קנין. ואיכא מ"ד דוקא שראו [שמסרו] בפניהם, אבל לא ראו אע"פ שהוא כמלוה בשטר לגבי בני חרי לא מקני למשעבדי, דאימר לחוב לאחרים הודה. על ידי עדים, פירוש שלא צוה אותם לחתום לו שטר על אותה הלואה אלא שהזמינם על עצמו עדים ממנה, גובה מנכסים בני חורין, וטעמא דמילתא כיון דלית ליה קלא לא, דחיישינן לפסידא דלקוחות, ומלוה בשטר כיון דאית ליה קלא ואינהו דאפסידו אנפשייהו לא חיישינן לפסידא דידהו. ויש לברר כי יש מקום שיש בו שטר חתום בעדים ונגבית מבני חרי ואין טורף ממשעבדי. וכיצד, שהיו ביניהם שדוכין ופסק זה לתת לבתו כך וכך וזה לתת לבנו כך וכך כנגדו ועמדו וקדשו וכתבו שטרות מדעת שניהם, אע"פ שנקנין באמירה וכדרב גדל, ועומדת אמירתם כקנין במקום אחר להתחייב באמירתם בשעת הנשואין אם היו הדברים שפסקו מצויין ברשותן, אעפ"כ כיון שפסקנו בפרק הנושא שדברים הללו לא ניתנו ליכתב אין להם דין שטר שטורף בהם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה [פ"ו הי"ז]. והראב"ד ז"ל כתב בפירושו שנראה לו שהרי"ף ז"ל [קדושין ט' ע"ב] מפרש לא נתנו ליכתב שאפילו נכתב אין דינן כחוב בשטר לגבות ממשעבדי, ע"כ. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וז"ל, דברים הללו שנקנין באמירה דלא ניתנו ליכתב שאם כתבו עדים פסק פלוני שיתן כך וכך לבתו שיהיה כמלוה בשטר הואיל וכתבו קנין אמירה שלהם זו אינה אלא כמלוה על פה, שהרי לא שעבדו עצמם ולא קבלו עליהם בחוב כלום, שהרי לא אמר זה חייב אני לבני מנה וזה חייב אני מנה לבתי, ובההיא הנאה דמחתני לא גמרי ומקנו למשעבדי, הילכך לא הוו כמלוה בשטר אא"כ כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך בשטר ועדים. ופשט רב אשי לא נתנו ליכתב אלא משועבד הוא ליתן בין כתב בין לא כתב מבני חורין שלו ואינן עליו חוב. וכן פרש"י ולא נתנו ליכתב שלא נתנו חז"ל כתיבה לדבר שאם באו להחתים עדים בדברים הללו אין טורפין מן המשועבדים, וכיון דליכא קנין [לא] משעבדי נכסים. ושם בספרו תמצא דעת הראב"ד שכתב דברים הללו לא נתנו ליכתב ומאי לא נתנו ליכתב שאין העדים חותמים אותם בשטר אלא מדעת שניהם, לפי שכל זמן שלא נכתבו אין נגבין אלא מבני חורין ומשנכתבו גובין מן המשועבדים ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם. ואותבינן עלה מיהא דתנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בנך ה' שנין וכו', כלומר אי ס"ד לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם, דעד שלא נכתבו כמלוה על פה הם, א"כ פקחין למה כותבין אותן והלא אינן אלא טפשים שנעשין ממלוה ע"פ מלוה בשטר, אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הם, וכיון שמשעת הפסק הם כמלוה בשטר למה לא יכתבו מיד, ומה הם צריכין להמלך בבעלי דינין, והיינו תיובתא דרב אשי. ופריק מאי כותבין אומרין. והרמב"ן ז"ל פירשה על דרך אחרת, מה שהקשו מן הפקחין שהיו כותבין דמדקתני הכי אלמא כתיבה מועלת בהם, ופריק דהא כתיבה אמירה היא, דבין כותב לאומר לא קפיד תנא במקום ששניהם שוים, ותרוייהו כתיבה קרי להו ואין במשמע הלשון אלא נתינה, כגון שכ"מ שכתב כל נכסיו שפירושו שנתן. ועוד הקשו מאין כותבין אלא מדעת שניהם, ואי ס"ד לא נתנו ליכתב זכרון דברים בעלמא הוא למה לי דעת שניהם, ומוקים ליה למתני' רב אשי בשטרי ארוסין [ממש]. וכן הקשו ממתני' דקתני היא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, אלמא כתיבה עושה אותן מלוה בשטר, והכא בשכתב וכדקתני כותבין מוקים לה בשקנו מידו דקנין עושה שעבוד גמור וטורף ממשעבדי דסתם קנין לכתיבה עומד ואין צריך לומר כתובו, ע"כ.
<h2>דף קעו.</h2>
ותו גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ובקידושין [י"ג ע"ב] גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וכתב הרי"ף ז"ל דלא פליג דידיה אדידיה, דלעולם ס"ל לר"פ דשעבודא דאורייתא ולפיכך גובה מן היורשין מן התורה, ולא רצו לתקן בה תקנה אחרת והעמידוה על דין תורה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל בלקוחות עקרוה לדינא דאורייתא. וכבר הארכתי וכתבתי בשער מ"ג אם הלך ללקוחות והודיעם כי אליו הוא חייב המוכר שלהם ונמצא שהיה קול להם בהלואה זו. ומסתברא דכי היכי דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות ה"נ לא גבי ממקבל מתנה, דלקוחות ומתנה כי הדדי נינהו, כדאיתא בפרק הניזקין [גיטין נ' ע"ב].
